זבוב בשרני ורעשן חג סביבי במעגלים. הזבוב הוא מטרידן סדרתי. אילו היה בן אנוש, מקומו היה מאחורי סורג ובריח, ללא אפשרות לשחרור מוקדם. הזבוב מסוגל לבחור את הקורבן שלו בתזמון מושלם, בדיוק בזמן שהוא הכי פגיע ועצבני – וכך בדיוק היה המצב שלי.
"איתי לא מתעסקים," חשבתי בכעס, הצצתי בזווית העין לכיוון הזבוב והכנתי את היד שלי לקראת מכה מוחצת. הזבוב כנראה הבין בשלב מסוים שחייו בסכנה ברורה ומיידית. הוא עשה סיבוב נוסף ומהיר באוויר, אולי כדי לשמור על כבודו האבוד, ועף לחפש לעצמו קורבן חדש.
"מה קורה? אני אור," שמעתי לפתע דמות פונה אליי. הסתובבתי באיטיות ובזהירות לאחור. עמד מולי בחור צעיר ורזה, גובה ממוצע, עיניים ירוקות, אף סולד ושיער קצוץ. הוא כנראה שייך לקבוצת הצעירים האחרונה שהגיעה לכאן, הרהרתי. "פרגיות ירוקות" היה הכינוי שהוותיקים במקום הדביקו להם – צעירים, חסרי ניסיון ומלאי אנרגיה. אור המשיך לדבר אליי, אבל אני שמרתי על פנים חתומות ולא הגבתי. אחרי כמה דקות אור התייאש והתחיל להתרחק ממני במהירות.
עוד מאמץ קטן – אני בחוץ, נשמתי לרווחה והתמתחתי במקום. כמה דקות מאוחר יותר, בדיוק בשעה 12:30, יצאתי באפיסת כוחות מחוץ למבנה, אבל הפעם עם חיוך גדול על השפתיים.

השם שלי הוא דניאל, אבל "כינוי הרחוב שלי" הוא מורו, קיצור של שם המשפחה מורוביץ. אני בן 36, נשוי פלוס ילד ועובד בתעשיית ההייטק. לכאורה הייתי במקום טוב בחיים, אבל באותה תקופה סבלתי מסוג של דיכאון תעסוקתי. בדומה לאסיר היוצא להתאווררות קצרה בחצר הכלא, הפסקת הצוהריים הייתה נקודת האור היחידה שלי – יציאה מתוך עמדת המחשב הקטנה והמעופשת שלי אל המרחבים הפתוחים של פארק הייטק מודרני. בשעות הצוהריים המוקדמות הפארק הזה מתעורר לחיים חדשים. מאות אנשים יוצאים בבת אחת מתוך כניסות הבניינים ונעים בנחישות לתוך המסעדות ובתי הקפה. אחרי שעה התופעה היא בדיוק הפוכה – האנשים נבלעים במהירות לתוך הבניינים ורחובות הפארק חוזרים להיות שוממים מאדם. זה תמיד מזכיר לי שיירות של נמלים – יצורים זעירים בממדים, אבל ענקיים ביכולות – הנעות בסנכרון מושלם מתוך או לתוך הקן שלהן.

בדומה לעובדים בחברות טכנולוגיות, לפחות באופן מטפורי, הנמלים שייכות לתאגיד הנדסי עולמי לשיפור הסביבה האקולוגית. כל קן או סניף של נמלים מעסיק עשרות אלפי עובדים חרוצים ומיומנים, וכל אחד מהם מוביל אלפי זרעים ביום, המתפרקים לבסוף ומדשנים את הקרקע. אילו "תאגיד הנמלים" היה מעניק לעובדים חבילת מניות או אופציות, כנהוג במרבית החברות הטכנולוגיות, הנמלים היו העובדות העשירות ביותר בעולם. בשונה מהרבה הייטקיסטים שאני מכיר, נמלים אינן זקוקות לאפליקציה או לתוכנית ריאליטי לדייטים – הן פיתחו את "מחול הכלולות"  – אלפי זכרים עפים מהקן, בסוג של תצוגת אופנה אווירית, בשעה שכמה מלכות צעירות וחטובות מתעופפות באלגנטיות באוויר כדי לבחור לעצמן את הזכרים המושכים ביותר. הזכרים שלא נבחרו ממשיכים להתעופף, לפעמים במשך ימים שלמים, עד שהם מתים מעייפות ומתסכול מיני. הטבע באמת יכול להיות מאוד אכזר.