למחרת בבוקר פגשתי את אור בכניסה למשרדים שלנו. הפעם אור נראה לי קצת שונה – משודרג. הוא לבש חולצה מכופתרת, מכנסיים מגוהצות ונעלי התעמלות לבנות חדשות.
"בוקר טוב, מורו."
"בוקר אור," עניתי, נהניתי ממשחק המילים. "מה נשמע?"
"מעולה. ישנתי הלילה כמו פיל. מרגיש כמו אדם חדש."
"אני מקווה שלא ישנת כמו פיל…" פלטתי, הפעם בטון קצת מלגלג. "הוא ישן בעמידה, בקושי שלוש שעות בלילה." אור היה צריך להשתמש באנלוגיה אחרת. אולי באריה ים, חייכתי. אריה ים מסוגל להירדם בכל מצב, אפילו בתוך המים, ולישון במשך 15 שעות רצופות.
"שיהיה יום טוב," אמרתי ומיהרתי לפסוע לעמדת המחשב שלי.

בכמה השעות הראשונות הצלחתי להעסיק את עצמי בכמה משימות דחופות, אבל כשחזרתי מהפסקת הצוהריים, ישבתי שוב חסר אנרגיה והבטתי משועמם סביבי. כל העובדים, באופן לא טבעי וחשוד, נראו מאוד מרוכזים במסכים שמולם. ברור היה לי שחלק מהם מצאו לעצמם עיסוקים שונים ומשונים כדי להעביר את הזמן בעבודה. כולם כל כך מתאמצים להיראות עסוקים – שהם באמת מאוד עסוקים, הרהרתי. אולי כדאי שגם אני אמצא לעצמי איזה עיסוק? רגע, אולי משהו שקשור לעבודה של אדם מול המחשב? החלטתי לחפש אתרי אינטרנט המיועדים לילדים. אחרי שעה גיליתי כי קיימים מאות לינקים לאתרי ילדים, אבל מרביתם אתרים המיועדים למשחקים. לקראת השעה חמש בערב התחלתי לשמוע רחשים סביבי. חלק מהעובדים קמו מעמדות המחשב שלהם והתחילו לשוחח ביניהם. ככה נראית סביבת עבודה לקראת נטישה, חשבתי בחיוך והתחלתי להתארגן לקראת תזוזה הביתה.

***

אחרי ארוחת הערב המשפחתית הלכתי לעשות לאדם אמבטיה. הפעם אדם ניסה להטביע ברווזי פלסטיק בתוך המים. מעניין באיזה שלב הוא יבין שזאת משימה בלתי אפשרית? הרהרתי.
"אמא שלך צריכה אותך דחוף," שרי התפרצה אחרי עשר דקות לחדר האמבטיה. "אני שמה על רמקול."
"אמא, זה דחוף? אני באמצע האמבטיה של אדם!" נזפתי בה.
"בטח דחוף, אבא שלך שוב משגע אותי. המדפסת שלו לא עובדת."
"טוב, זה לא משהו שאפשר לעשות בטלפון. שיסתדר בינתיים בלי מדפסת, העולם לא יתמוטט, את יודעת…"
"העולם לא – אבל אבא שלך כן, ואני בעקבותיו. אתה יכול להגיע לכאן לסדר את זה?"
"אמא, גם אם הייתי סופרמן ויכולתי לעוף, היו לי דברים יותר חשובים לעשות כרגע."
"אבא סופרמן…" אדם הרים את הראש מהאמבטיה וגיחך.
"מתי אתה יכול להגיע לכאן?" אמא שלי המשיכה בטון טרגי. "זה באמת דחוף!"
"אני בדיוק עכשיו מחסל כנופיה של פושעים… אולי אחרי שאסיים," עניתי ושמעתי את שרי ואדם צוחקים.
"דניאל, זה לא מצחיק. אתה יכול להגיע בקרוב?"
"אני אשתדל. ביי, אמא," עניתי וניתקתי.

***

למחרת בערב המשכתי להדריך את אדם על המחשב. "אדם, אתה רוצה לצייר או לחפש תמונות חדשות?" שאלתי.

"בא לי לצייר," אדם ענה, והפעם החליט לצייר בית.
"יפה," אמרתי כשסיים, למרות שהבית נראה כמו קופסת נעליים מעוכה. "אתה רואה? לוחצים על התמונה הזאת כדי לשמור את הציור." אחרי כמה ניסיונות אדם הצליח לשמור את התמונה בכוחות עצמו.
"מה דעתך לחפש תמונות יפות של בתים?" שאלתי ואדם הינהן עם הראש. עשיתי חיפוש בגוגל, מצאתי אתר שמציג תמונות של בתים והשארתי את אדם לבד מול המחשב. אחרי כמה דקות שמעתי את אדם גורר בתסכול את המקלדת על השולחן.
"מה הבעיה?" שאלתי מרחוק. אדם שתק וחיטט בריכוז באף.
"תעזוב כבר את האף החמוד שלך, בסוף הוא יראה כמו טוסיק של בבון," הערתי לו.
"מה זה בבון, אבא?" אדם שאל ולא עזב את האף.
"בבון זה סוג של קוף עם טוסיק גדול ואדום," עניתי, והפעם אדם עזב את האף והביט בי בגועל.
"אז למה הפסקת לעבוד?"

"עוד בתים," אדם אמר בתסכול. התיישבתי לידו וגיליתי כי הוא גלש בטעות לאתר של אדריכלים.
"תנסה לחזור לדף עם התמונות, כמו שלימדתי אותך."
"יופי," אמרתי לו בנחמדות כשהצליח לגלוש חזרה לדף עם התמונות של הבתים. "אתה רואה?" הסברתי לו כיצד שומרים עמוד אינטרנט ברשימת המועדפים. "לוחצים כאן."

***

במהלך השבועיים שלאחר מכן הקפדתי לשבת כל ערב עם אדם על המחשב. בכל פעם הקפדתי ללמד אותו משהו חדש ולחזור על הנושאים הקודמים. ואז זה פתאום זה קרה… באחד הערבים צפינו עם אדם בתוכנית בטלוויזיה. לפתע, ללא התערבות שלנו, אדם קם מהספה והתיישב בטבעיות מול המחשב. שרי ואני הסתכלנו עליו במבט של גאווה.
"כל הכבוד," שרי אמרה בהתרגשות ונישקה אותי. "איך עשית את זה?"
"עבודת צוות," עניתי וחייכתי בסיפוק.

לפני השינה הרהרתי בהישג של אדם. טוב, זו לא חוכמה, אדם זכה למאמן אישי צמוד. חבל שלא פיתחו אפליקציה או אתר שמלמדים ילדים קטנים לעבוד על מחשב.