במהלך השבועיים הבאים המשכתי לעבוד במרץ על המיזם. החיוניות, העשייה וההתלהבות חזרו אליי בהדרגה ומילאו אותי. חזרתי אפילו לחייך. במהלך שעות העבודה רשמתי לעצמי הערות ועשיתי מחקר באינטרנט, ואילו בשעות הערב המאוחרות, אחרי שאדם הלך לישון, עבדתי על מסמך הדרישות למערכת והשלמתי חלקים נוספים בתמצית המנהלים. למרות המאמצים האינטנסיביים שלי, הרגשתי כי ההתקדמות שלי מאוד איטית והעייפות מתחילה להשתלט עליי. בקצב הזה אני בעצמי אהיה בגיל השלישי כשהמערכת תושלם, חשבתי בתסכול. התחלתי לחשוב על האפשרות של עזיבת מקום העבודה, אבל מאוד חששתי מההשלכות הכלכליות של צעד זה. יש יתרון ברור ומובהק לעבודה בהייטק – המשכורת, אבל כתוצאה ישירה מכך אתה קשור באזיקים של זהב למקום העבודה. למרות זאת, ולאחר התלבטויות קשות, החלטתי כי הגיע גם הזמן שלי לקחת סיכונים בחיים.

בכל מקרה, הדבר הנכון וההוגן לעשות הוא להתייעץ על זה עם שרי.
  חיכיתי לסוף השבוע. הצעתי לשרי לצאת בספונטניות ביום שישי למסעדה חדשה, והיא נשמעה מאוד נלהבת מהרעיון. בשישי בערב, אחרי שהסענו את אדם להורים שלה, הגענו בשעה שמונה למסעדת "סִיקְסְטִיז סָלוֹן". על הקירות היו תלויות תמונות של דמויות וסרטים מפורסמים משנות השישים. הצלחתי לזהות תמונות מתוך המחזמר הנפלא "שיער", שעסק בין השאר במהפכת ה"היפים" בארצות הברית.

 כשהגענו למנה העיקרית בארוחה, כבר סיימנו לשתות שתי כוסות יין, ושנינו היינו מבושמים ומרוצים. אולי עוד כוס יין אחת? חשבתי על העיתוי הנכון לדבר עם שרי על המיזם שלי, אבל לה היו תוכניות אחרות.

  שרי ליטפה את היד שלי והביטה בי. "נו, יש לך משהו לספר לי? ספונטניות זה לא בדיוק הצד החזק שלך…"
  "רציתי רק לבלות ערב מקסים עם אשתי המקסימה," עניתי בתמימות.
  "מורו, אל תמרח אותי."
  "טוב, בטח שמת לב שבזמן האחרון אני דיי צמוד למחשב בלילות. התחלתי לעבוד על רעיון חדש."
  "שמתי לב," שרי צחקקה. "אתה כבר כמה לילות נוחר כמו טרקטור. אנשים ברחוב מתלוננים על הרעש…"
  "יש מצב." מזגתי לשנינו עוד כוס יין והתחלתי לספר לה על הרעיון שלי.
  "נראה לי שעלית על משהו מעניין," שרי אמרה כשסיימתי. "אמרתי לך שכדאי לך לבלות יותר זמן עם אדם…"
  "את כרגיל צודקת. את כנראה גם מגדת עתידות… אמרת שיהיה לי מיזם לשוק של קשישים." לקחתי נשימה ארוכה והתמתחתי על הכיסא. "חשבתי להודיע בעבודה שאני עוזב. מה את אומרת?"
  שרי לגמה מכוס היין שלה. "אני בעד. אתה תקוע בעבודה, ואולי זאת הזדמנות טובה לנסות משהו חדש."
  "יש לי אישה מדהימה!" אמרתי ונישקתי אותה. חששתי כי שרי תתנגד, והתגובה המפרגנת והישירה שלה הפתיעה אותי.
  "חבל שצריך שלוש כוסות יין כדי לשמוע את זה…"

***

ביום ראשון הגעתי טעון באנרגיה לעבודה. שלחתי למאג הודעה שאני צריך להיפגש איתה, והיא הציעה להיפגש למחרת בצוהריים במסעדת "ארומטיקה", מסעדה טבעונית ידועה, הממוקמת במרחק כמה דקות נסיעה מהמשרדים שלנו. הגעתי למסעדה עשר דקות לפני הזמן והזמנתי קפה. המקום היה מעוצב בסגנון כפרי. על השולחנות הונחו עציצים עם עשבי תיבול, וברקע התנגנה מוזיקה קלאסית.

שקלתי לספר למאג על המיזם שלי, אבל אחרי התלבטות החלטתי שזה עלול לסבך אותי בשאלות מיותרות. אולי גם חששתי מהתגובה שלה.

  מאג הגיעה באיחור של כמה דקות והתיישבה מולי. "מקום נחמד, לא?" היא שאלה בחיוך.
  "כן, יש פה אווירה נחמדה. מה אוכלים פה?" שאלתי. התקשיתי לפענח את המנות בתפריט שהוגש לי. בחנתי מנה בשם "קציצות מגן עדן", שהורכבה מסוגים שונים של עדשים ותבלינים אורגניים. אני לא בטוח שבגן עדן מגישים מנה כזאת, חשבתי. רגע, אולי יש אזור מגורים נפרד לטבעוניים בעולם הבא? 
  "תנסה את אחד מהתבשילים שלהם, הם מעולים!" מאג הצביע על תמונה בתפריט, בניסיון לעזור לי.
  מלצר ניגש אלינו והסביר באריכות על המנות המיוחדות של היום. הזמנתי מנה בשם "בצלים מבושמים" – בצלים מקורמלים, מושרים ביין אדום. מאג בחרה בסלט אנטיפסטי.
   "אז על מה רצית לדבר?" מאג שאלה והעבירה את הנייד שלה למצב שקט, הנימוס הבריטי שלה מחייב.
  לקחתי נשימה ארוכה לפני שעניתי. "את זוכרת את השיחה שסיפרת לי שאת מתכוונת לעזוב?"
  "בטח. אני מקווה שלא הלחצתי אותך."
  "בדיוק הפוך – זה חיזק את ההחלטה שלי. השתכנעתי כי גם אני מעוניין לעזוב," עניתי והרגשתי שהקול שלי קצת רועד מהתרגשות. מאג לא נראתה לגמרי מופתעת, וזה כשלעצמו הפתיע אותי.
  "אני מצטערת לשמוע. באמת הרגשתי שאתה לא הֶפִּי," מאג הרהרה בקול. "במצב רגיל הייתי מנסה לשכנע אותך להישאר, אבל גם אני בתקופה של הרבה שינויים. אני מניחה שפתחת לך כבר מקום חדש?"

  מאג והעברית המצחיקה שלה… "אומרים סגרתי. עדיין לא. החלטתי לקחת קצת הפסקה ולחפש באיזי," עניתי בהיסוס.
  "נשמע סוּפֶּר, מתי אתה מתכוון לעזוב?"
  "חשבתי… חודשיים?" עניתי בחוסר נוחות.
  "נראה לי בסדר," מאג ענתה וסימנה לאחד המלצרים להביא חשבון.
  "ומה איתך? את כבר יודעת לאן את עוברת?" הרגשתי הקלה להעביר את נושא השיחה לעזיבה שלה.
  "יש כמה תפקידים שאני בודקת כרגע, אבל כרגע שום דבר לא פתוח, סליחה סגור…"
  "אוקיי," פלטתי. הבטתי שוב על הצלחת שלפניי בחוסר חשק. למרות שהייתי מורעב, המרקם של תבשיל הבצלים הזכיר לי פְּלַסְטֵלִינָה שאדם משתמש לפיסול צורות. המשכנו את השיחה כמה דקות, ובסיומה מאג ביקשה כי אגש למחלקת כוח אדם כדי להסדיר את עזיבתי.

המלצר הגיע עם החשבון שלנו, והוצאתי את כרטיס האשראי שלי כדי לשלם.
  "מה פתאום? בשביל זה יש לי חשבון הוצאות," מאג אמרה ותפסה בעדינות את היד שלי. "אנחנו בישיבת עבודה – לא?" היא חייכה ונתנה למלצר את כרטיס האשראי שלה.
  ישיבת סיום עבודה, חשבתי. "לגמרי. תודה מאג."

  הלכתי מחויך ונינוח בחזרה למשרד. אחרי שהודעתי רישמית על עזיבתי, הרגשתי שמשהו פתאום השתחרר אצלי. כמו אבן מכאיבה בכליות שהשתחררה לפתע – והכאב נעלם. בעיקר הרגשתי צורך עז לשתף אחרים. התקשרתי מיד לעדכן את שרי. לאחר מכן כתבתי הודעת וואטסאפ לאורן והזמנתי אותו לארוחת ערב אצלנו. השיחה הבאה הייתה לגולד.
  "שלום סטארטפיסט." שמעתי את הקול של גולד לאחר כמה שניות.
  "חחח…מה נשמע?"
  "מצוין, מה חדש?"
  "חוץ מזה שהודעתי לפני כמה דקות לבוסית שלי שאני עוזב, אין חדש…"
  "כל הכבוד. איך היא קיבלה את זה?"
  "בסדר. גם היא עוזבת בקרוב."

  "הבנתי. זה מזכיר לי בדיחה ששמעתי לא מזמן על אישה שמתעוררת באמצע הלילה, מכיר?" גולד הוא אנציקלופדיה מהלכת של בדיחות ואמרות ידועות.
  "לך על זה…"
  "אישה מתעוררת באמצע הלילה ושומעת רעשים מוזרים. היא הולכת למטבח ורואה את בעלה יושב ובוכה ליד השולחן. 'בעלי היקר למה אתה בוכה ככה?' היא שואלת אותו בחרדה. הוא מסתכל עליה במבט מיואש ועונה 'את זוכרת שאבא שלך השריף נתן לי אולטימטום לפני עשרים שנה? אני יכול ללכת לכלא או להתחתן איתך? היא חושבת ועונה 'כן.' הגבר מתחיל שוב לבכות ואומר 'אז מחר יכולתי להשתחרר מהכלא.' חחח…"
  "אהבתי, גדול!"
  "עכשיו, כשהשתחררת מהכלא, יהיה לך זמן לקדם את המיזם."
  "זה בדיוק הרעיון. אני מקווה לסיים את מסמך הדרישות השבוע, ואז להתחיל לעבוד על פיתוח המערכת," עניתי בהתלהבות.
  "תשלח לי אותו אחרי שתסיים, אולי יהיו לי הערות."
  "ברור. תודה גולד," אמרתי וניתקתי.

***

  לקראת סוף יום העבודה ניגשתי למחלקת כוח האדם בחברה, הפעם כדי להסדיר את תהליך העזיבה שלי.
   "היי, דינה. מה נשמע?" אמרתי כשנכנסתי לחדר של דינה, מנהלת משאבי האנוש בחברה. דינה הייתה באמצע שנות הארבעים שלה. אישה מאוד לבבית, שנמצאת במלחמה מתמדת עם המשקל העודף שלה. כרגיל, היו מונחים על השולחן שלה חבילות של חטיפים דיאטטיים מסוגים שונים.
  "שלום, מורו. מאג לחשה לי באוזן שהחלטת לעזוב אותי בשביל מישהי אחרת…"
  "חחח…מהירה המאג הזאת. כן, החלטתי שהרומן ביננו נגמר, אבל הייתה לנו תקופה טובה ביחד," עניתי מחויך. בבדיקה שעשינו התברר כי נשארו לי עשרים ימי חופשה, וסיכמנו כי אנצל אותם במהלך החודשיים הקרובים.
  "רגע. עוד משהו חשוב!" דינה הוסיפה כשצעדתי לכיוון הדלת.
  "מה?" עניתי מופתע והסתובבתי חזרה לכיוון שלה.

  "תביא חיבוק לפני שאתה עוזב." דינה קמה ועטפה אותי בחיבוק גדול של דודה. "שיהיה הרבה בהצלחה."  

 לקראת השעה חמש, ממש לפני שהתכוונתי לעזוב את המשרד, הגיעה אליי הודעת מייל ממנהל החברה מוקי וסרמן. כנראה שדינה עדכנה אותו על עזיבתי, והוא זימן אותי לפגישה אישית ביום שלמחרת. מה שבטוח, ובניגוד גמור לתחומים אחרים, הארגון הזה מאוד יעיל בתהליך עזיבת עובדים, הרהרתי.