למחרת בבוקר, בחוסר חשק מוחלט ובפנים חמוצות, פסעתי לכיוון משרדו של מוקי וסרמן. הפגישה החלה באיחור של עשרים דקות, ונאלצתי לחכות מחוץ לחדרו בחוסר מעש.
  "שלום דניאל," מוקי אמר כשנכנסתי לחדרו. הוא התרומם מאחורי שולחן עץ גדול, פסע לכיוון שלי והגיש את ידו ללחיצה. התיישבנו מסביב לשולחן עגול וקטן, שהיה ממוקם בפינת החדר הרחב שלו. את התרגיל הזה אני מכיר, חשבתי. שולחן עבודה גדול ומפואר למנהל – שולחן קטן ופשוט לאורחים. אמירה מאוד ברורה והחלטית – אנחנו לא באותו המעמד.
  "מצטער על העיכוב. הייתה לנו פה ישיבה חשובה שהתארכה," מוקי אמר בטון מנומס.   
  "הכול בסדר," עניתי בחיוך מאולץ.
  "דרך אגב, הבנתי שכולם קוראים לך מורו. מה אתה מעדיף?"
  "איך שנוח לך." 

"טוב, דניאל," הוא פנה אליי במבט מתנשא. "שמעתי שהחלטת לעזוב אותנו. אכפת לך לשתף אותי בסיבה?"
  "אין סיבה מיוחדת. אני מרגיש שמיציתי את התפקיד שלי."
  "אני מבין," מוקי הנהנן והתמתח. "אתה בטח יודע שגם מאג מתכוונת לעזוב, היא סיפרה לך לאן היא הולכת?" הוא שאל, הניד את ראשו מצד לצד ומתח את העניבה שלו, בצבע קרם ונקודות צהובות לאורכה. מעולם לא חיבבתי את מוקי, ובאותו הרגע, בעיקר בשל צבע העניבה שלו, דמיינתי שיושב מולי נחש ארסי.
  "לא יודע. אולי פשוט תשאל אותה?" עניתי וזזתי בחוסר נוחות בכיסא.
  "חשבתי שאולי היא שיתפה אותך בתוכניות שלה, אתם הריי עובדים מאוד צמוד," הוא ענה בחצי חיוך והמשיך לשחק עם העניבה.
  אילו מוקי היה באמת נחש, אני הייתי בוחר להיות קיפוד. החיה הקטנה והחמודה הזאת הצליחה לפתח עמידות לרעל נחשים, ובעזרת אלפי קוצים שמכסים אותה היא אפילו מצליחה לצוד אותם.
  "אתה צודק. יש ביננו יחסי עבודה טובים. בכל מקרה, גם אם הייתה מספרת לי, לא הייתי רוצה לבגוד באמון שלה," עניתי, קצת בחוסר סבלנות.
  "אז אני מבין שאתה לא יודע מה קורה עם מאג?" מוקי המשיך בחקירה.
  "ממש לא!" עניתי, כמעט בצעקה.
  "אני מצטער, שכחתי להציע לך משהו לשתות. קפה? משהו קר?" מוקי ניסה לרכך אותי בחקירה.
  "לא תודה!" עניתי וקמתי על הרגליים, רמז עבה כי הפגישה מבחינתי הסתיימה.

  מוקי המשיך למתוח את העניבה במשך כמה שניות, ולבסוף הוא התרומם מהכיסא והגיש לי את היד "אוקיי, שיהיה בהצלחה."
  ובתקווה שלא ניפגש עוד לעולם, נחש מעצבן, חשבתי. "תודה," עניתי בנימוס ועזבתי את החדר במהירות.

  החלטתי לגשת לחדרה של מאג ולדווח לה על תוכן השיחה.
  "מה נשמע?" מאג שאלה, מיד אחרי שהבחינה בי מציץ מדלת חדרה.
  "בסדר, יש לך כמה דקות?"
  "אני בדיוק יוצאת החוצה לפגישה. אולי תלווה אותי?"
  "בטח."
  "אז מה העניין?" מאג שאלה בסקרנות כשיצאנו ביחד מחוץ למבנה.
  "נפגשתי עכשיו עם מוקי. זאת הייתה אמורה להיות פגישה רשמית לגבי העזיבה שלי, אבל הוא רק ניסה לחלוב אותי לגבייך."
  "הוא ניסה לחלוב אותך?" מאג נעצרה ושאלה במבט מזועזע. "הוא התנהג כלפייך באלימות?"
  הורגת אותי המאג הזאת, חשבתי. "זה ביטוי כזה… רצה להוציא ממני מידע על התוכניות שלך."

  "הבנתי. הוא חושב שהוא אִינְסְפֶּקְטוֹר," מאג אמרה, מבודחת.
  "אִינְסְפֶּקְטוֹר מוקי," גיחכתי, ומיד נזכרתי בדמות המגוחכת של אִינְסְפֶּקְטוֹר קלוזו, מסרטי הפנתר הוורוד. "למה בעצם הוא לא שואל אותך ישירות?"
  "לא יודעת," מאג ענתה בטון מהורהר. "בכל מקרה, תודה שעדכנת אותי על השיחה."
  "בכיף," עניתי וצעדתי לבדי חזרה למשרד.
  לקראת ארבע אחר הצוהריים הגיעה לתיבת הדואר שלי הודעת מייל – כל העובדים מוזמנים לאירוע של החברה, אשר יתקיים שבוע לאחר מכן באולם הכנסים. מעניין, הרהרתי, כבר כמה חודשים לא התקיים אירוע בחברה. אולי הם מתכוונים לחגוג את העזיבה שלי…

***

  בשעה שבע בערב ניגשתי לפתוח את הדלת לאורן.
  "ערב טוב. מה נשמע גבר?" אורן שאל והגיש לי בקבוק יין שהביא.
  "תודה. שרי ואדם באמבטיה. מה חדש אצלך?"
  "סטנדרטי לגמרי."
   אחרי כמה דקות שרי ואדם הצטרפו אלינו לסלון. אורן התרומם מהספה ונישק את שרי על הלחי.
  "אורן, יצא לך כבר לפגוש את הגבר הקטן?" שאלתי. אדם התיישב על הברכיים שלי והביט בביישנות באורן.
  "בטח, אבל לא זכרתי שהוא כזה ילד יפה. אתם כבר יודעים מי האבא הביולוגי שלו?" אורן חייך וליטף את הראש של אדם. הוא שוב מתחיל עם הבדיחות המטופשות שלו, חשבתי.

  בשעה שאדם התיישב על השטיח להרכיב פאזל ושרי ארגנה את האוכל במטבח, עדכנתי את אורן לגבי ההתקדמות שלי במיזם.
  "נשמע שאתה מתקדם יפה מבחינה טכנולוגית, אבל צריך להתחיל לדבר קצת על הצד העסקי."
  "בטח, אחרי האוכל. אני מקווה שאתה אוהב פסטה בולונז?"
  "אם שרי הכינה אותה – אז כן,"  אורן ענה וחייך לכיוון שרי. זה לא סוד גדול שאורן תמיד היה דלוק קצת על שרי, אבל החנפנות שלו הייתה קצת פָּתֶטִית.

  כשהתיישבנו מסביב לשולחן האוכל, אורן פתח את היין שהביא ומזג לכוסות.
  "לחיים. תודה על האירוח!" הוא בירך והרים את הכוס באוויר.

  "בכיף," פלטתי והרמתי את הכוס שלי.
  "הפסטה פשוט מעולה. לא בטוח שלמורו מגיע כזו אישה מושלמת," אורן המשיך עם הפלירטוט המעצבן שלו.
  "אני כמעט מושלמת, אבל שמעתי שלך יש עכשיו מישהי לגמרי מושלמת – מדריכת יוגה חתיכה," שרי ענתה וקרצה אליי. נהניתי לראות את המבט הנבוך על הפנים של אורן.
  "כן, אני רואה שאת מעודכנת…"
  "מורו הזכיר את זה. איך הולך ביניכם?"
  "אין תלונות."
  "טוב לשמוע. שמעתי שיוגה מאד עוזרת לגמישות ולבריאות של הגוף," שרי אמרה כבדרך אגב, אבל אני הבנתי שהיא מכינה לאורן מלכודת.
  "כן, היא מתרגלת יוגה שלוש שעות ביום. זה מפתח את הגמישות ומחזק את השרירים בגוף." אורן ענה לה בהתלהבות.
  "אני בטוחה שגם אתה נהנה מהגמישות ומהשרירים החזקים שלה," שרי עקצה אותו.
  "אין טענות," אורן ענה בחיוך מאולץ.

  "אז תגיד, התחלת לחשוב קצת על הצד העסקי של המיזם?" אורן שאל, קצת אחרי ששרי הלכה להקריא לאדם סיפור במיטה.

  "ממש בקטנה. התחלתי לכתוב תמצית מנהלים, אבל חסרים לי עוד הרבה נתונים."
  "כתבת את המסמך בעברית או באנגלית?"
  "בעברית, האנגלית שלי לא משהו."
  "אתה מבין שבעולם הזה מדברים רק באנגלית?" אורן שאל בהתנשאות.
  "כן, אני אתחיל בעברית ואחרי זה אתרגם לאנגלית," עניתי בפנים חמוצות.
  "אם אני אהיה מעורב, אדאג לתרגם את החומרים לאנגלית." אורן למד כמה שנים בארצות הברית, והאנגלית שלו ברמת שפת אם.
  "מה זאת אומרת אם תהיה? אתה לא בעניין?"
  "בעיקרון כן, אבל רציתי שנדבר קודם על הבעלות במיזם."
  "לא חשבתי על זה. זה קריטי כרגע?" שאלתי מופתע.
  "בשבילי זה קריטי. אני צריך לדעת מה יוצא לי מהמיזם הזה."
  "אפשר לדבר על זה בפגישה הבאה שלנו? דרך אגב, אתה מתכוון לעזוב את העבודה שלך בשביל לעבוד במיזם?"
  "אני צריך לחשוב על זה. אתה צודק. בוא נדבר על זה בפעם אחרת," אורן ענה, הפעם בקול מהורהר.
  המשכנו לדון בפרטים נוספים לגבי המיזם, ולקראת השעה עשר וחצי בלילה אורן עזב.

  "נו, איך היה עם אורן? התקדמתם?" שרי שאלה, אחרי שהתקלחתי ונשכבתי לידה במיטה.
  "התקדמנו קצת," עניתי בחוסר חשק.
  "אתה לא נשמע מתלהב. קרה משהו?" שרי ענתה והניחה את הספר שקראה.
  "לא יודע, הוא התחיל לדבר על חלוקת מניות. זה הפתיע אותי."
  "אני יודעת שאתם מכירים הרבה זמן, אבל תזהר ממנו – הוא ערמומי כמו שועל."
  שרי מושפעת מסיפורי הילדים שהיא מקריאה לאדם, חייכתי לעצמי. "גם אם את צודקת, אולי אני צריך שילווה אותי איש עסקים ערמומי."
  "פשוט תזהר ממנו, אני לא סומכת עליו. נלך לישון?" שרי ענתה בעייפות וכיבתה את האור במנורת השולחן שלה.
  "כן," עניתי, ורק אחרי חצי שעה נוספת של מחשבות על המיזם הצלחתי להירדם.