לאחר עוד יום עבודה נטול עניין עזבתי את העבודה מוקדם ונסעתי לשחק טניס עם נדב, חבר ילדות.
  "זה ספורט שאפילו חנונים כמוך יכולים להצליח בו," שרי אמרה לי בלגלוג לפני שנתיים, לאחר שקנתה לי מחבט טניס ליום ההולדת.
"תודה שאת מאמינה בי," עניתי בציניות, אבל שרי פגעה בול! כוח פיזי זה לא הצד החזק שלי, ואילו טניס הוא ספורט המבוסס בעיקר על טכניקה, כושר גופני ויכולת מנטלית. אחרי חודש נרשמתי לקבוצת לימוד באחד ממרכזי הטניס באזור. בהתחלה מאוד התלהבתי, אבל לאחר חודשיים הרגשתי שאני לא מתקדם – ופרשתי. ממש במקרה, חודש לאחר מכן נפגשתי עם נדב וסיפרתי לו על הקריירה הקצרה שלי בטניס.
  "הייתי שחקן ממש טוב בתקופת התיכון," נדב העיד על עצמו בגאווה, ומאז אנחנו משחקים טניס ביחד, לפחות פעם בחודש. בתחילה נדב היה מנצח אותי, אולם במהלך הזמן התהפכו היוצרות.

נדב הוא איש גדול – גובה מטר תשעים, רחב כתפיים וחזק מאוד פיזית. בצעירותו הוא היה ספורטאי מאוד פעיל, אבל כמו שקורה להרבה ספורטאים מתבגרים, בשנים האחרונות נדב התחיל לעלות בהדרגה במשקל, עד שצמחה לו כרס בגודל של כדורסל.
  נדב הופיע למגרש באיחור של עשרים דקות. "מצטער, היו פקקים," הוא התנצל.  
  "טוב, במגרש אין פקקים, ואני מקווה שלא תשתמש בתירוץ הזה יותר," עקצתי אותו.

  הפעם נדב בקושי זז על המגרש, ולאחר קצת פחות משעה הבסתי אותו בקלילות.
  "בפעם הבאה אני אנסה עם עיניים עצומות," חייכתי אליו.
  "אני חייב להחליף את המחבט שלי למשהו יותר מקצועי," נדב פלט ובחן בתסכול את המחבט שלו.
  איזה תירוץ מטופש, חשבתי, אולי תתחיל בזה שתוריד כמה קילו? "את התירוץ הזה עוד לא שמעתי."

  לאחר המשחק התיישבנו מורעבים בבית הקפה הצמוד למגרשי הטניס.
  "נו, יש חדש בעולם היזמות?" נדב שאל והציץ בתפריט שלפניו.
  "לצערי – לא."

  "מקווה שיסתדר לך. תזכור שאני יכול לעזור," נדב ענה בקול דרמטי. נדב הוא שותף במשרד עורכי דין, והיה מעורב בעבר בכמה עסקאות של השקעה בחברות סטארט אפ.
  "ברור. תגיד, מה עם ילדים? האישה לא לוחצת להגדיל את המשפחה?" שאלתי, בעיקר כדי להחליף נושא.
  "דווקא כן. בחודשים האחרונים אנחנו עושים את זה כמעט כל יום, אבל בינתיים אין סימנים לחיים חדשים," נדב ענה בתסכול.
  "יהיה בסדר. אולי תנסה להחליף את המחבט הקטן שלך למשהו יותר מקצועי?" החזרתי לו על התירוץ הקודם וגיחכנו ביחד. סיימנו לאכול וקבענו להיפגש שבועיים לאחר מכן.

***

הגעתי הביתה לקראת שבע, התרחצתי וישבתי ליד אדם בחדר האמבטיה. נזכרתי בשיחת הטלפון האחרונה של אמא שלי. כבר תקופה ארוכה אבא שלי מנסה להתמודד עם סביבת המחשב. בשנה האחרונה ביקרתי אותו מספר פעמים וניסיתי לעזור לו. במהלך הזמן גיליתי כי התקלות חוזרות על עצמן, וביקשתי ממנו לרשום במחברת את כל התקלות והפתרונות שנתקלנו בהן.

הצצתי לכיוון אדם והמשכתי להרהר. מוזר, ילד כמעט בן ארבע וגבר כמעט בן שמונים – סובלים כמעט מאותה הבעיה. לא יכול להיות כי רק אני זיהיתי את הצורך הזה. אני חייב למצוא איזה כלי תוכנה או אפליקציה שיכולים לעזור להם.
  בימים הבאים המשכתי לחקור את הנושא. גלשתי שעות באינטרנט והצלחתי למצוא מספר אתרים שבהם מופיעים מדריכים אישיים לתמיכה במחשב. באחת הפעמים גלשתי לאתר של אישה כבת שבעים, פנסיונרית של משרד החינוך, המתמחה בהדרכה על מחשבים לגיל השלישי. במאמר שכתבה היא טענה כי האוכלוסייה המבוגרת סובלת בעיקר מפחד מטכנולוגיה, אף על פי שהם אנשים מאוד סקרנים מטבעם. יש להם הרבה זמן פנוי, ועולם האינטרנט עשוי לשדרג להם את איכות החיים. מעניין, חשבתי, אבל לא כל קשיש רוצה או יכול לממן הדרכה אישית על המחשב.

***

בסוף השבוע נסענו לבקר את ההורים שלי. אבא שלי מתקרב לגיל שמונים, ואמא שלי צעירה ממנו בשבע שנים. הם גרים בקיבוץ בצפון, אותו עזבתי אחרי השירות הצבאי. אף שהיחסים שלי עם ההורים היו תמיד טובים, הקשר ביננו התרופף במקצת בשנים האחרונות. לא היה לי ברור האם הנתק ביננו קשור לגיל או למרחק ביננו, אבל משפחה יש רק אחת, והקפדתי לבקר אותם לפחות פעם בחודש.
  לאחר ארוחת הצוהריים ניגשתי לחדר העבודה של אבא שלי כדי לעזור לו עם הבעיה במדפסת. אחרי כמה דקות גיליתי כי הגדרות המדפסת לא היו נכונות, תיקנתי אותן והדפסתי דף לניסיון. אבא שלי הביט בי במבט מלא הערכה, כאילו פתרתי לו בעיה קיומית. 
  "אבא, תוסיף לרשימה. מדפסת לא עובדת – לבדוק האם מחוברת לחשמל. אם כן – לבדוק חיבורים בין המדפסת למחשב. אם תקין – להיכנס להגדרות של המדפסת ולבחור את סוג המדפסת," הדרכתי אותו, בשעה שהוא רשם ברצינות את ההערות שלי במחברת. כשסיימנו לקחתי את המחברת והצצתי ברשימות שלו. הופתעתי לגלות כי הצטברו כבר למעלה מעשר תקלות. ליד כל אחת מהם אבא שלי צייר סקיצה של המסך, כדי שיהיה לו קל יותר להיזכר ולהבין את ההסבר. 

  זה מתחיל להראות כמו מדריך אינטראקטיבי ללימוד מחשב, חשבתי. אולי אפשר להפוך את זה לתוכנה או אפליקציה? באותו שבריר שניה הרגשתי מן רעד קל ועקצוץ במוח.

  לרגע דמיינתי כי אני ממש נוגע באותה נקודה במוח ומלטף אותה, וחיוך רחב התפשט על השפתיים שלי. במשך חודשים התאמצתי למצוא רעיון למיזם, והנה הוא הופיע לו פתאום. בטבעיות. ללא שמץ של מאמץ.

***

במהלך השבוע שלאחר מכן המשכתי לנסות לפתח ולחדד את הרעיון. אפליקציה לתמיכה במחשב לגיל השלישי ואולי גם לילדים? צריך לבחור ביניהם? חשוב שהפתרון יהיה פשוט להבנה, בעיקר לאוכלוסייה של הגיל השלישי. אבל איך ממשיכים מכאן? התלבטתי. אולי הרעיון שלי הוא סתם הזוי? טוב, אני חייב לקבל פידבק ממישהו. השם הראשון שעלה לי בראש היה אורן. הוא גם זמין וגם יכול להית מעוניין להיות שותף במיזם. שלחתי לאורן הודעה מבלי לפרט, ואחרי יומיים נפגשו בצוהריים בקפה מונרו.
  "היי, מצטער על האיחור. אתה יודע איך זה בעולם העסקים…" אורן חייך והתיישב מולי.
  "לא, אני לא יודע," חייכתי. "איך בעבודה? אתה ממשיך בהורדות ידיים עם הבוס?"
  "אולי יש תקווה. יש שמועות שאולי הוא עוזב."
  "אולי עדיף שיקדמו אותך להיות הבוס? רק אז תצליח להסתדר אתו…" עקצתי אותו.

  מלצרית חייכנית התקרבה ופנתה אלינו. "תרצו להזמין משהו?"
  "בשבילי – פסטה בולונז ומיץ תפוזים," עניתי בנימוס.
  אורן בחן בקפידה את התפריט והזמין סלט טונה ומים מינרלים. "צריך לשמור על הבריאות," אמר בטון מתנצל. 
  "אתה מתכוון לעשות הסבה מקצועית לדוגמן? או שזה קשור ליוגה?"
  "אני מנסה לחיות יותר בריא."
  "מי אמר שלאכול סלט טונה ולעשות יוגה זה יותר בריא?" הבטתי בו משועשע.
  "אתה יודע מי…" אורן ענה בתסכול וגלגל את העיניים.

  "מה לא עושים בשביל אהבה…" פלטתי והתמתחתי על הכיסא. "אז ככה, הרעיון שלי הוא לפתח אפליקציה חדשנית ללימוד ותמיכה בעבודה על מחשב, שמטרתה לסייע לאוכלוסיית הגיל השלישי וילדים לרכוש מיומנות שליטה במחשב וגלישה באינטרנט…" התחלתי לספר לו על הרעיון שלי.

  אורן הקשיב בפנים חתומות ולא הגיב. 
  "נו, אז מה דעתך?" שאלתי כשסיימתי, הפעם בטון מתוח. המלצרית הגיעה והניחה את המנות שלנו על השולחן.

  "הצורך לגיל השלישי נראה לי מאוד ברור. בקשר לילדים, אני לא כל כך מכיר את הצורך, אבל אני מניח שבדקת אותו," אורן ענה והביט במנה שלו בחוסר חשק.
  "ברור שבדקתי. רק עכשיו סיימתי ללמד את אדם על המחשב. זה היה פרויקט ארוך ומורכב, ואם הייתה אפליקציה כזאת, זה היה פותר צורך אמיתי להרבה מאוד הורים," עניתי, הפעם בטון מתלהב. 

 "אוקיי, שכנעתי אותי," אורן פלט. "יש לך כבר תוכנית עסקית? בדקת את השוק?"

  "אורן, אני רק בשלבים הראשונים של הרעיון!" עניתי בחוסר סבלנות. "רציתי קודם לשמוע פידבק ממך על הרעיון, ואולי לבדוק אם מעניין אותך להצטרף למיזם."
  "אהבתי את הרעיון, אבל יש עוד הרבה דברים שצריך לבדוק."
  "אין בעיה, תבדוק. אני אתקדם במקביל," עניתי באכזבה. "נקבע פגישה נוספת בהמשך."
  "סגור," אורן ענה, הציץ בצלחת הפסטה שלי וטעם בחוסר התלהבות מסלט הטונה.
  אורן לא התעלף מרוב התלהבות, הרהרתי באכזבה בדרך חזרה למשרד. בעצם, ניסיתי להרגיע את עצמי, אולי זה קשור דווקא לסלט הטונה שהזמין, ואולי אורן התחיל להבין שבת הזוג שלו היא לא ממש אהבת חייו, חייכתי לעצמי.