לקראת השעה ארבע אחר הצוהריים צעדתי לכיוון חדרה של הבוסית שלי מאג. מאג היא בריטית במקור ומדברת במבטא כבד, למרות שהיא כמעט עשרים שנה בארץ. היא בת 38, גרושה, ללא ילדים. בדרך לחדרה של מאג פגשתי במסדרון את מוקי מנהל החברה, והחלפנו בינינו מבטים מאופקים. בשונה ממאג, אישה מלאת חיים וכריזמה, מוקי הוא טיפוס אפרורי ונוקשה. לפני שהתמנה למנהל החברה מוקי עבד במשך שנים כמנהל כספים בחברת כוח אדם גדולה, וההופעה החיצונית שלו היא בהתאם. הוא תמיד לובש חולצה מכופתרת, מכנסיים מחויטות ועניבה מנומרת. אני לא אהיה לגמרי מופתע אם הוא גם מתקלח איתם…
  מאג הגיעה מחויכת לפגישה שלנו, לבושה בשמלה קיצית כחולה ונעליים עם עקב גבוה. במהלך הפגישה הצגתי בפני מאג עדכון קצר על המוצר שלי. מדי פעם היא קטעה אותי בשאלה והקלידה מידע לתוך המחשב שלה.
  לאחר שסיימתי היא הניחה את המחשב בצד, נמתחה על הכיסא שלה ונעצה בי מבט רציני.  "גרייט, רציתי לנצל את ההזדמנות ולעדכן גם אותך במשהו."
  "אוקיי," אמרתי בצפייה.
  "אז ככה. החלטתי לעזוב את התפקיד שלי – אני מעדיפה שתשמע את זה ישירות ממני."
  הסתכלתי עליה המום וניסיתי לעכל את המילים שלה. רק אחרי כמה שניות הצלחתי להתאושש ולהגיב. "הצלחת להפתיע אותי. מתי? ולאן את עוזבת?"  
  "לא יודעת כרגע. התחייבתי להישאר עד שיגיע מחליף ואעשה לו שטיפה."  
  מאג והעברית המצחיקה שלה… "אומרים חפיפה," תיקנתי אותה.
  "רייט, חפיפה."
  "עצוב לי לשמוע, אבל שיהיה בהצלחה."
  "תודה, מורו," מאג ענתה.
  מאג עוזבת, חשבתי במרירות. זהו המסמר האחרון בארון הקבורה שלי או יותר מדויק – בתפקיד שלי.

***

לקראת שבע בערב, אחרי שעה שביליתי בפקקים, הגעתי מותש הביתה. שרי ואדם ישבו על השטיח בסלון והרכיבו לוגו של חיות. אדם הבחין בי, התרומם ורץ אליי לחיבוק.
  "איך היה היום שלך?" שרי שאלה. 
  "לא משהו. מאג הודיעה לי שהיא עוזבת."
  "מה אתה אומר… היא אמרה למה?"
  "נראה לי דיי ברור, לא? נמאס לה לעבוד שם."
  "אולי באמת כדאי לך גם לחפש משהו אחר," שרי אמרה. "נראה לי שהמקום הזה לא עושה לך טוב."
  "לגמרי. דרך אגב, יש לך דרישת שלום מאורן. הוא הציע שניפגש."
  "אולי. יש לו מישהי רצינית עכשיו?"
  "הוא הכיר איזו מורה חתיכה ליוגה. עושה חיים," עניתי בהתלהבות.
  "נשמע שאתה מקנא. אני לא מספיק חתיכה בשבילך?" שרי נזפה בי.
  "נו באמת, סתם צחקתי. אז איפה אוכלים היום?" ניסיתי לשנות נושא, למרות שהבנתי שקצת הסתבכתי.
  "אתה בטוח שבא לך לאכול איתי? אולי אתה בכלל מעדיף שיעור ביוגה במקום?" שרי החמיצה פנים. "הזמנתי מקומות לתשע 'באודיסאה האוס'. אנחנו צריכים לצאת בשמונה, בדרך צריך להסיע את אדם להורים שלי."
  "מקום נחמד," אמרתי לשרי כמה דקות אחרי שהתיישבנו במסעדה.
  "נכון. שמעתי שהבירות שלהם מאוד מיוחדות," שרי חייכה בסיפוק.
  כשחיכינו להזמנה שלנו, שרי סיפרה על ידידה שלה שהתחילה לעבוד בחברת סטארט אפ חדשה. "היא אומרת שיש שם ממש אווירה טובה, התנאים מצוינים והמנהל של החברה רק בן שלושים – לא להאמין…"
  "לגמרי. נראה לי שיש עכשיו יותר סטארט אפים מחתולי רחוב."
  "ומה איתך? מצאת כבר איזה מיזם להצטרף אליו?" מלצר הגיע והניח את ההזמנה שלנו על השולחן.
  "התייאשתי מזה. החלטתי לחשוב על רעיון משלי לסטארט אפ."
  "ויש לך כבר איזה כיוון?"
  "לא," עניתי בתסכול.
  "בקצב שאתה מתקדם – יהיה לך סטארט אפ לשוק של קשישים," שרי גיחכה וסיימה את כוס הבירה הראשונה שלה.
  "מצחיק מאוד. זה לא פשוט למצוא רעיון."
  "אני מבינה, אבל אתה כבר חודשיים חוזר הביתה מהעבודה מתוסכל. אתה צריך שינוי," שרי ליטפה את היד שלי בעדינות.
  "את צודקת," עניתי ולקחתי לגימה נוספת מכוס הבירה. "אני צריך שינוי – ומהר."

***

בשבועות הבאים הגברתי את המאמצים לחיפוש רעיון אבל לא מצאתי משהו שראוי להתקדם אתו. שרי צודקת, התחלתי לפקפק בעצמי. אולי הגיע הזמן להרים דגל לבן? למרות שהצעד ההגיוני היה להתחיל לחפש מקום עבודה חדש, החלטתי לדחות את ההחלטה, לפחות עד שאדע מתי מאג עוזבת.

  "אולי תלמד את אדם לעבוד על מחשב? שמעתי שזה יכול לעזור להתפתחות שלו," שרי הציעה. היא הקפידה להתייחס לנושא כמה פעמים נוספות, ולמרות שחשדתי כי היא פשוט מחפשת לי תעסוקה, החלטתי לאמץ את הרעיון שלה. אבל ממה מתחילים? איך מלמדים ילד שעדיין לא מלאו לו ארבע לעבוד על מחשב? תחומי העניין שלו מוגבלים, הוא לא יודע קרוא או כתוב ואינו יכול לבצע חיפוש באינטרנט. הגעתי למסקנה כי צריך למצוא איזה גירוי או טריגר שיעניין אותו.

  באחד הערבים החלטתי להתחיל את פרויקט המחשבים עם אדם. בעבר אדם התנסה בכמה משחקי מחשב לילדים, ולכן כשביקשתי ממנו לשבת לידי מול המחשב, הוא לא הראה שום התנגדות. רגע, אדם סיפר לי שהם למדו בגן על פרחים – אולי נתחיל בזה?  

 "אדם, אתה זוכר שלמדתם בגן על פרחים?" שאלתי וגלשתי לאתר שמסביר על פרחים. "תבחר ציור של פרח," הדגמתי לו. "ואז תלחץ עליו עם העכבר."

  אדם הסתכל עליי קצת מאוכזב, מאחר וציפה לשחק מול המחשב. אחרי כמה ניסיונות הוא הצליח ללחוץ על תמונה של חמנייה. 
  "יופי, בחרת חמנייה," אמרתי, הפעם בקול מעודד, "מה למדתם על חמנייה בגן?"
  אדם חשב דקה ארוכה. "צהוב."
  לפחות הוא לא עיוור צבעים, חשבתי. "נכון. תראה, שאני לוחץ עם העכבר על התמונה הזאת מקבלים עוד מידע על חמנייה," הדגמתי לו וחיכיתי עד שהצליח להקליק על התמונה. הקראתי לו את הכתוב וגלשתי חזרה לאתר שמסביר על פרחים.
  "איזה פרח אתה רוצה עכשיו?"
  "שושנה," אדם ענה בהתלהבות.
  "יופי. תחפש תמונה של שושנה, ואז תלחץ עליה עם העכבר," הסברתי לו. אדם הקליק על התמונה והביט בי מרוצה. החלטתי לנסות להשאיר אותו לבד מול המחשב, אבל אחרי כמה דקות הוא דפק בתסכול על המקלדת. התיישבתי לידו וגיליתי שהוא הגיע בטעות לאתר של משתלה.

  "אם הגעת למקום לא מעניין, תלחץ על החץ פה למעלה," הסברתי והראיתי לו איפה לוחצים, "זה יחזיר אותך חזרה לדף הקודם." אחרי כמה ניסיונות, אף שאדם התחיל כבר לאבד סבלנות, האתר של התמונות הופיע שוב על המסך. מספיק להיום, חשבתי ופתחתי אפליקציה לציור על המסך.
  "אדם, תצייר תמונה של שושנה," הסברתי לו באילו כפתורים להשתמש. אחרי מאמצים רבים אדם הצליח לצייר משהו שבכלל לא היה דומה לשושנה, אפילו לא לפרח.
  "מקסים," שיקרתי לו. "תבחר כאן את הצבעים, ואז תצבע את השושנה," הדגמתי לו. "ממש יפה," המשכתי לשקר לו, ואדם הסתכל עליי במבט מרוצה, אפילו קצת מופתע מעצמו. "אני לוחץ כאן כדי לשמור את הציור. נראה אותו אחר כך לאמא," אמרתי ושמרתי את הקובץ על המחשב.
  "אתה רואה? אתה יכול לחפש בעזרת המחשב הרבה מידע, לשמור אותו ואפילו לצייר בעצמך," סיכמתי בטון של מורה.
  "לגמרי," אדם ענה לי והתחיל לשפשף את העיניים.

  "עשיתם משהו מעניין?" שרי שאלה קצת אחרי שהגיעה הביתה.
  היא מתכוונת לאדם או אליי? הרהרתי. "בטח. ישבנו ביחד על המחשב, ואדם צייר לך שושנה. בואי תראי." אדם ניגש אחרי בגאווה למחשב, והסתכלנו ביחד על התמונה שצייר קודם.
  "ממש יפה," שרי אמרה בהתפלאות לאדם כשחיבקה אותו, אבל הביטה בי בפרצוף של גועל.
  "אני אדפיס אותה, אולי תרצי לתלות בעבודה," חייכתי אליה. "איך עבר עלייך היום?"
  "מצוין. הייתה לי שיחה טובה היום עם הבוס. יכול להיות שאקבל קידום בקרוב."   
  "יופי. מגיע לך," אמרתי וניגשתי לנשק אותה על הלחי.
  מאוחר יותר ניגשתי בחוסר חשק למטבח כדי להכין ארוחת ערב. יפה ששרי מתקדמת בעבודה, אבל אני לא מתקדם לשום מקום, חשבתי בתסכול והעמדתי מחבת על האש.

  לעזאזל, חשבתי אחרי כמה דקות. אולי הגיע הזמן שמשהו יצליח גם לי? הסתכלתי בייאוש לתוך המחבת. אפילו החביתה שהבטחתי להכין לאדם – יצאה מקושקשת לגמרי.

.