חודש יולי. מאוד חם ולח בחוץ. היציאה החוצה מתוך המשרדים הממוזגים הוא אחד מהאתגרים הקשים ביותר לעובד הייטק. אחרי כמה דקות של הליכה התיישבתי מיוזע ב"קפה מונרו". על קירות בית הקפה היו תלויות תמונות מפורסמות של מרלין מונרו, השחקנית האגדית. מלצרית חייכנית ניגשה אליי והניחה על השולחן תפריט.
  "יש החלטה?" היא שאלה אחרי כמה דקות. הצצתי בחוסר חשק בתפריט והזמנתי מנת פסטה וקולה.
  הטלפון הנייד שלי התעורר פתאום לחיים, אשתי שרי התקשרה אליי.
  שרי בת 33, גובה מטר שישים וחמש, עיניים חומות עם גוון ירקרק וגומת חן בלחי ימין. היא עובדת כמנהלת שיווק מוצרים בחברת "פלאוורס קוסמטיקס", המייצרת מוצרי קוסמטיקה אורגניים לשוק האמריקאי. הכרנו באמצעות שידוך של זוג מכרים משותף, עברנו לגור ביחד אחר שנה והתחתנו לפני שש שנים.
  "היי, מה קורה?" עניתי לשרי.
  "סַבָּבָּה. אולי נשים בערב את אדם אצל ההורים שלי ונצא לאיזו מסעדה טובה? מתאים לי קצת להתפנק."

  אדם, הבן היחיד שלנו, היה כמעט בן ארבע.
  "איך שבא לך, אבל את בטוחה שזה רעיון טוב לגבי ההורים שלך? בפעם הקודמת אמא שלך התלוננה שקשה לה."
  "דיברתי עם אמא שלי – היא הבטיחה שיהיה בסדר. חוץ מזה, אדם כבר ילד גדול."
  "ממתי אמא שלך מבטיחה הבטחות ומקיימת?"
  "די, צא מהכבדות שלך. להזמין לתשע בערב?"
  "טוב, נדבר מאוחר יותר. אני קצת לחוץ פה," מיהרתי לענות וניתקתי את השיחה. המלצרית הגיעה והניחה על השולחן את ההזמנה שלי.
  "מורו, מה הולך בן אדם?" שמעתי לפתע קול מוכר והרמתי את הראש באיטיות. אורן עמד לידי עם חיוך רחב על השפתיים. אורן הוא אחד האנשים היחידים שחיבבתי בתוך מושבת ההייטקיסטים הזאת. עבדנו לפני כמה שנים ביחד ושמרנו על קשר. באותה תקופה, ממש במקרה, הוא עבד כמנהל עסקי באחת החברות הממוקמות בפארק. לעיתים נפגשנו באחד מבתי הקפה וקיטרנו ביחד על מקומות העבודה שלנו.

אורן מבוגר ממני בכמה שנים. גבר נאה שמקפיד תמיד על לבוש אלגנטי ועל כמות מוגזמת של ג'ל לשיער.
  "תביא חיבוק, גבר," אורן אמר ונצמד אליי לחיבוק גברי, משהו שתמיד הביך אותי. מלצרית הגיעה והגישה לאורן תפריט. אורן ניסה להתבדח איתה, אבל היא העדיפה להתעלם ממנו.   

  "אז מה חדש אצלך?" אורן שאל וקרץ לכיוון המלצרית שעזבה. אורן התגרש לפני כמה שנים, ומאז ההתעסקות שלו בנשים הפכה להיות אובססיבית ובלתי נלאית.
  "דיכאון. אצלך?"
  "התחלתי קצת לפזול החוצה. נראה שהחברה לא מתקדמת לשום מקום, ונמאס לי לריב עם המנהל הצעיר שלנו. בינינו, את קורות החיים שלו אפשר לרשום על כרטיס קולנוע," אורן חייך, מרוצה מעצמו.
  "אתה תמיד יכול לנסות לעבוד אצלנו, למרות שאנחנו מגייסים רק אנשים צעירים ואיכותיים…"
  "אין מצב. חחח… רואים שהמקום הזה לא עושה לך טוב. מה קרה? נכנסת מוקדם לתוך משבר שנות הארבעים?" הוא ניסה להתבדח.

  אורן אולי הרבה דברים, אבל מצחיק הוא לא. באחד הערבים ישבתי עם אורן בבית קפה, ושרי התקשרה אליי באמצע. אחרי כמה דקות השיחה הסתיימה בטונים צורמים.

  אורן הביט בי, משועשע. "יש בעיות עם האישה? אולי אתה רוצה שאני אסע לנחם אותה?"
  "אורן, " כעסתי, "זה באמת נורא קשה לי, אבל החלטתי לשחרר אותך מהצורך הבלתי פוסק לנסות להצחיק אותי."
אחרי שהמלצרית חזרה לקחת את ההזמנה של אורן, הוא הסתכל עליי במבט מחויך.

"עזוב שטויות, אמרתי לך מזמן שאנחנו צריכים להקים ביחד סטארט אפ. עם המוח שלך והיופי שלי – אף אחד לא יעצור אותנו. צריך רק רעיון טוב."
  "רק רעיון טוב? מה אתה אומר…  כבר הרבה זמן אני מחפש רעיון טוב, כמעט איבדתי קשר למציאות," עניתי בפנים חמוצות והבטתי בסקרנות דרך החלון. שיירה ארוכה של "נמלים" התחילה במסע חזרה לתוך הקן שלהן, לתוך המשרדים הממוזגים.
  "טוב, ברגע שיש לך רעיון טוב – אני איתך. מה שלום אשתך? עדיין לא עזבה אותך?" אורן ניסה שוב את מזלו, בבדיחה מטופשת. "אולי נארגן איזה מפגש בקרוב?"
  "סַבָּבָּה. אתה מתכוון להגיע עם מישהי שמצאת ברשת?" שאלתי בסקרנות. מאז שאורון התגרש הוא מאוד פעיל באתרי שידוכים באינטרנט.

  "האמת, הכרתי מישהי מדהימה לפני שבועיים. ממש אהבת חיי," אורן השיב בהתלהבות.
  "אהבת חייך…"
  "כן. היא מדהימה – יפה, חתיכה וממש חכמה."
  "יש חיה כזאת?" עניתי מבודח. "ומה אהבת חייך עושה בחיים?"
  "היא מורה ליוגה," אורן ענה בגאווה.
  "מורה ליוגה זה משהו רוחני – ממש ההופכי שלך, לא?"
  "אנחנו מסתדרים מצוין."

  "תגיד, על מה אתה מדברים? או שפשוט נותנים לגוף לדבר?" עקצתי אותו.
  "נשמע שאתה מקנא, מורו."
  "ממש לא, אבל אם אתם מחזיקים מעמד יותר מחודשיים, אני אקנה לך במתנה מזרון יוגה כחול ומקצועי…"
  "תכין כבר את הכסף."
  "הלוואי, אבל יש יותר סיכוי שיהיה שלום עולמי," עניתי ונתתי לו מכה ידידותית על הכתף.  

  אחרי כמה דקות עזבנו את בית הקפה וקבענו להיפגש באחד מסופי השבוע הבאים. הפגישה עם אורן הצליחה להעלות קצת את המורל שלי, אבל חצי שעה אחרי שהתיישבתי מול המחשב מצב הרוח שלי דעך בחזרה.

***

באותה העת עבדתי כמנהל מוצר בחברת "טולמנטיר", המפתחת ומשווקת מערכות מתקדמות לקליטה וניהול כוח אדם בארגונים. ניהלתי מוצר תוכנה בשם "הפיוורקרס", המיועד לתעד ולעקוב אחר שביעות רצון העובדים בארגון. המוצר נמצא בשלב של בדיקה אצל שני לקוחות, שלב המכונה בתעשייה "בטא סייט". למרות הפידבק החיובי שקיבלנו ממספר לקוחות פוטנציאלים, הנהלת החברה טרם קיבלה החלטה אסטרטגית להשיק את המוצר לשוק.

  בפגישה האחרונה, שהתקיימה בנוכחות הבוסית שלי ומנהל החברה, הוחלט גם הפעם לדחות את ההחלטה.
  "זה לא מקובל עליי," אמרה מאג בנחרצות בסוף הפגישה, "אני מתכוונת להעלות את הנושא בישיבת הבורד הקרובה." מנהל החברה הסתכל עליה במבט נוזף ועזב את הישיבה. לאחר הפגישה הבנתי כי הסיכויים להשקת המוצר שלי הם אפסיים, ואני ממשיך לרדוף אחר הזנב של עצמי.

  באותה תקופה, לפעמים כמה פעמים ביום, התפרסמו ידיעות מרעישות על גיוסים של חברות סטארט אפ. באחת מפינות הרחוב של הפארק, בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, עמד איש מבוגר ונחמד עם עגלה ומכר פרעצלים חמים. "בהצלחה בגיוס הבא," הוא נהג לברך את הקונים אחרי הרכישה.

  הגאות בתעשיית ההייטק הצליחה להשפיע גם עליי, בעיקר בגלל התסכול שלי מהתפקיד שלי בחברה. החלטתי לעשות מעשה – להשתלב בעולם היזמות הטכנולוגית. בהתחלה ניסיתי לחפש הזדמנות להצטרף כשותף לצוות יזמים עם רעיון קיים. הצטרפתי לכמה קבוצות ייעודיות בפייסבוק, אבל מהר מאוד התאכזבתי מאיכות ההזדמנויות שפורסמו שם. אחרי שבדקתי מספר לא מבוטל של הזדמנויות, תהליך מתיש משל עצמו, הצלחתי להתקדם רק עם מיזם אחד. קיימתי מספר פגישות עם צוות המייסדים, אולם במפגש שקיימנו לאחר שבועיים הם הודיעו לי כי החליטו להתקדם עם טכנולוג אחר.

  חצופים, בזבזתי עליהם עשרות שעות, חשבתי, מאוכזב. "שיהיה לכם בהצלחה." בירכתי אותם בנימוס, אבל התכוונתי בדיוק הפוך. מאז החלטתי שאני לא יכול להיות תלוי יותר ברצונות או ברעיונות של אחרים. בשעות הערב המאוחרות, אחרי ששרי ואדם הלכו לישון, ישבתי מול המחשב במטרה לעלות על כיוון של רעיון או המצאה חדשנית. מהר מאוד גיליתי שזאת משימה סִיזִיפִית וכמעט בלתי אפשרית. לדאבוני, לרוב הרעיונות שבדקתי לא הייתה כלל היתכנות עסקית או חדשנות טכנולוגית. גם במקרים נדירים בהם הרעיונות שבדקתי ענו על שני הקריטריונים, התאכזבתי לגלות כי הם כבר מומשו על ידי יזמים אחרים.
  התסכול, הייאוש והאכזבה המשיכו ללוות אותי.